דור שורדי מלחמת העולם השנייה – מתאחדים
של חבר באיגוד הפליטים וניצולי השואה של תושבי הצפון
בשנת 1941 אני והוריי גרנו בעיר ניקולאייב באוקראינה. באותה שנה סיימתי בית ספר תיכון מסי 5 והתכוננתי לקבלה למוסד להשכלה גבוהה בעיר קייב
הייתי בת 17. מאחר שגרתי ברחי שבצינקו שהובילה לגשר וורברובסקי (הדרך לכיוון אודסה וגבול מערבי) כל יום ראינו את מעברי החיילים שהלכו לגבול כמעט ללא הפסקה ממרץ 1941. משנת 1939 כל הזמן נתקלנו בפליטי□ מפולין שיצרו פאניקה וגרמו לנו להיות בטוחים בכך שעוד מעט תפרוץ מלחמה.
בעיתוני□ או במקורות אחרים לא היו שום הודעות על היחס של פשיסטים כלפי היהודים. הודעות כאלה לא היו •כולים להתפרסם כי ממשלת בריה״מ חתמה על החוזה עם היטלר והעריכה את היחסים האלה.
בבוקר שמענו ברדיו שפשיסטי□ תקפו אותנו ופרצה מלחמה וסבסטופול וקייב הופצצו בתאריך 08 05 או 06.08 אימי פנתה לוועד הפועל העירוני במקום עבודתו של אבי (הוא גויס לצבא בתאריך 26.06.) כדי לקבל כרטיס לפינוי. משום מה סירבו לה לתת את הכרטיס ואמרו לבוא למחרת. כאשר היא באה למחרת לוועד הפועל לא היה שם אף אחד כאשר היה לנו ברור שניקולאייב יימסר לידי גרמנים, מפקד הגדוד הציע לדייר הבית את המשאית שלו כדי שיסיעו אותנו ליציאה מהעיר. ש□ נמצא רכב להמשך נסיעה לעורף.
הכל נעשה על רגל אחת, אף אחד לא היה מוכן לזה אך ארזנו ונסעט מחוץ לגבולות העיר ברכב הקשרים. בהמשך דרכינו לעורף הלכנו ברגל או נסענו ברכב שעבר בדרך.
א• שם. אני לא זוכרת את המקום. עלינו לרכבת משא שנסעה למקום לא ידוע. אי אפשר לתאר את הדרך וכל הסבל שלנו. כל הזמן ירו ברכבת, במיוחד סבלנו מרעב כי לא זכור לי שהיה אוכל מאורגן בדרך. הרכבת עצרה באמצע השדה. היא התחילה לנסוע בלי שום אות. דרסה אנשים שהיו יכולים להתפנות רק ליד המרעה. הרכבת הופצצה כל הזמן. היו הרבה קורבנות שאפילו לא נקברו כמקובל. אי אפשר היה גם לקנות משהו. השווקים הופצצו.
היה לנו קשה מאוד עם הילדים. היינו שבעה: אני, אימי. אחותה של אימי ובתה. שלה היו שני ילדים בגילאים 4 שנים 1- 5 ימים. מונינו בתאריך 12.08.1941 והאחות ילדה את הילד בתאריך 05.08 ועזבנו את העיר כאשר הוא היה בן 7 ימים. בסופו של דבר איבדנו את הילדים, הם מתו מרעב ומחלות ני לא היה אוכל ותרופות.
מאחר שעזבנו בקיץ, ללא בגדי חורף. בנובמבר 1941 קיבלתי כווית קור של רגליים ובגיל 17 הפכתי לנכה כי כרתו לי אצבעות בשתי הרגליים.